קטין מנתניה , שנפגע והפך לנכה, זכה בתביעה נגד עיריית נתניה ובעלי המקרקעין, שם התרחשה התאונה, ויקבל פיצוי של ארבעה מיליון שקל. כך הוחלט לאחרונה לאחר תהליך גישור בין הצדדים.
כתב התביעה הוגש בפברואר 2005, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אחת עשר שנים לאחר שהתרחשה התאונה, כשהתובע כבר בגיר, ואחיו הבכור מסייע בידו. את התביעה הגישה בשמם עורכת הדין קורין יצחקי מנתניה.
על פי התביעה, בחודש אפריל 1994, נכנס הקטין עם אחיו הגדול ועם חברים משכונת מגוריהם לבניין נטוש ברחוב דיזנגוף בנתניה לשחק ולצוד יונים. תוך כדי צעידה על גג המבנה נתקלו רגליו במפגע, הוא נפל והחליק דרך פיר המדרגות מגובה עשרה מטרים, השתטח על הרצפה זב דם ואיבד את הכרתו.
המבנה הנטוש היה מוכר באותה תקופה לתושבי האזור כמאורת סמים ובמקביל, היה מוכר לעיריית נתניה ששלחה לבעליו התראות לגדר את המקום.
מחלקת ההנדסה, כך על פי דוברת עיריית נתניה דאז, אף הוציאה צו הריסה לבניין, לאחר שסוכם עם בעליו כי יהרוס את הבניין על חשבונו ויקים תחתיו מגרש חנייה.
כתב התביעה הוגש כנגד עיריית נתניה, בעלי המקרקעין בזמן האירוע וחברות הביטוח של כל אחד מהנתבעים. ממקום התאונה הובל הילד לבית החולים "בילינסון", שם נותח ונכרת חלק ממוחו. בנוסף, עבר הילד סדרת ניתוחים אורתופדיים סבוכים ולאחריהם אושפז ב"בית לוינשטיין" למספר חודשים. כשהשתחרר, כבר לא היה אותו הילד. הוא הפך לשבר כלי.
מאז ועד היום הנפגע מצוי במעקבים ובטיפולים, שכן כתוצאה מהתאונה נגרמה לו אפילפסיה קשה, פגיעות נוירולוגיות ואורתופדיות משמעותיות וגם ראייתו נפגעה. עם השנים הכיר בו הביטוח הלאומי כנכה בעל מאה אחוזי נכות לצמיתות.
לפני כשנתיים התקיימה פגישה ראשונה בין נציגי הצדדים בבית המשפט המחוזי בתל- אביב והם הופנו לגישור.
בסוף חודש יוני 2009 נסגר התיק. התובע, כיום בן 27 זכה בפיצויים של כ-2,100,000 שקל מעיריית נתניה ומבעלי המקרקעין, בתוספת כספים ותגמולים
מהמוסד לביטוח הלאומי, בגין נכותו עד לסוף ימי חייו, ובסך הכל, פיצוייו יסתכמו בסך של כ-4 מיליון שקל.
השבוע מספר האח הבכור: "אני זוכר את זה טוב. כמו היום. הייתי בן שלוש עשרה ואני אמרתי לאחי 'בוא נלך לתפוס יונים'. לא לקחנו בחשבון שיקרה מה שקרה.
"היינו שישה ילדים בבית קטן. אימא החזיקה אותנו, עבדה מהבוקר עד הלילה במשק בית. גדלתי עם רגשי אשמה ואחרי בית ספר הבנתי שצריך לעזור למשפחה, כי אין ברירה. התחלתי לעבוד וידעתי שאני מפרנס יחיד למשפחה בת שמונה נפשות, ואת כל המשכורת הבאתי לאמא.
"הרגשתי תחושת החמצה. באשמתי אחי חי ולא חי. עד גיל 18 עבדתי רצוף ואז התגייסתי לצבא, למשמר הגבול. רציתי להיות כמו כולם, אבל לא יכולתי. בגיל 21 התעוררתי.
"בהשפעת חברים החלטתי לבדוק אם אפשר לעשות משהו מבחינה משפטית. לא האמנתי שיש סיכוי, אבל כבר לא היה לי מה להפסיד. יחד עם עורכת הדין קורין יצחקי, יצאתי לדרך".
כיצד מתנהלת היום שיגרת החיים של אחיך?
"היום אחי בן 27. חי בבית עם אמא ויתר האחים, אבל כמעט לא יוצא מהשכונה, וזה בשביל למזער נזקים. הוא תלותי בתפקודי היום יום. יש לו בעיות נוירולוגיות ואורתופדיות ולעולם לא יהיה בריא, שכן האפילפסיה מחמירה. אנשים בשכונה מכירים אותו ושומרים עליו. הסברתי שם לסובבים אותו איך לטפל בו בהתקף. הם טובים ותומכים ומיד קוראים לאמא".
עכשיו, כשהתקבל הפיצוי הכספי, הוקל לכם?
"קשה להגיד שאני מאושר. יש עוד המון מה לעשות, כי אני האפוטרופוס של אחי וצריך לנהל לו את החיים לאורך כל שנותיו. יש הקלה, אבל אני חי את כובד האחריות. עד היום כשאחי מקבל התקף, הכל עולה. אני מתכווץ. כואב לי עליו".
