עובדות המקרה: התובע שירת בין השנים 1991 – 1993 כסייר במשטרת נתניה תקופה של כשנתיים עד פיטוריו. ביום 28.2.00 נעצר התובע על ידי המשטרה בחשד לעבירות הקשורות לתחום הסמים והובא לבית משפט השלום בכפר סבא להארכת מעצרו. בדיון בבקשת המעצר שהתקיים בפני כב' השופטת ציגלר, הורתה היא על מעצרו של התובע עד ליום 1.3.00, ובסוף החלטתה ציינה כדלקמן: "לתשומת לב המשטרה כי ראוי להחזיק חשוד זה בהפרדה". רק בבוקר יום 29/2/00 כשהגיע מפקד בית המעצר, הורה הוא להעביר את התובע לתא עם הפרדה מלאה.
טענות הצדדים: התובע טען כי עקב הפרות נגרמה לו פגיעה נפשית חמורה שהפכה אותו לנכה.
התובע הגיש חוות דעת בתחום הפסיכיאטרי ובה נקבעה לו נכות צמיתה של 50%.
דיון: התובע, תפקד במשטרה כסייר, שמידת החיכוך שלו עם עבריינים היא רבה, שירותו היה במשטרת נתניה, הקרובה למקום מעצרו, התובע היה בעת מעצרו תושב קדימה ואיתו נעצרו עוד תושבים נוספים מקדימה המכירים אותו ואת עברו. כל אלה מלמדים על כך שריחוק של שבע שנים מאז סיים התובע את שירותו המשטרתי, אין די בו כדי להפוך את נהלי טעוני ההגנה לבלתי רלבנטיים לגביו.
מודעתם של המשיבים להיותו של התובע שוטר לשעבר, היה אמור להיות ברור כי מדובר במקרה אופייני של טעון הגנה, ושומה היה עליהם לנקוט באמצעים הדרושים להגנתו, שכן הסיכון הנשקף לשוטר לשעבר מעצירים אחרים הינו ברור, ועל אחת כמה וכמה כאשר נתפס במסגרת מבצע בו הופעל סוכן סמוי, דבר העלול להגביר את החשדות להימצאות שוטר לשעבר בין העצירים, ובענייננו לא ננקטה כל פעולה על ידי הגורמים שניתן היה לצפות כי יטפלו במשמעות הנובעת מהיותו של התובע טעון הגנה. ולפיכך היתה התרשלות של הנתבעים מס' 1 ו-2 בטיפול בתובע שהיה טעון הגנה, בכך שלא דאגו להפרדתו מהעצירים האחרים עד הגיעו לבית המעצר. בעקבות האמור לעיל קיימת גם אחריות של המשטרה, הנתבעת 4, בגין התרשלנות מכח אחריותה השילוחית.
