בפנינו תביעה כספית אשר התובעת הגישה כנגד שני הנתבעים, אב (הנתבע 1) ובתו אשר במועד הרלוונטי לתביעה, בשלהי 2006, התגוררו בבתים בסמוך ובשכנות לבית התובעת. כתב התביעה מכיל כמה ראשי נזק אשר בקשר אליהן עותרת התובעת לפיצוי: (א) ראש הנזק הראשון הוא פגיעה ברכב בטענה לגרימת נזק לרכוש (בסך 19,804 ₪, כולל הוצאות והצמדה). בעניין זה טענת התובעת היא כי הנתבעים, כל אחד מהם בנפרד, הזיקו לרכבה על ידי שריטתו בחפץ חד. (ב) ראש הנזק השני הוא הוצאת שם רע ופגיעה בשמה הטוב של התובעת. כאן נטען כי הנתבעים הוציאו דיבת התובעת בשכונה וגרמו לתובעת ולבני משפחתה לפחד, חרדות וסיוטים, עד כדי כך שנאלצו למכור את ביתם ולעבור להתגורר במקום אחר. (ג) התובעת הוסיפה ודרשה פיצוי בגין עוגמת נפש.כידוע, אין לבית המשפט אלא מה שעיניו רואות, שהרי הוא עצמו לא נכח בזירת הארוע ואין לו מקורות ראיתיים מחוץ לאלה המונחים בפניו על ידי הצדדים. במקרה שלפני, הנתבעים הכחישו מכל וכל שייכות לארועי השריטה ברכבה של התובעת. לא היה בכוחה של התובעת לסתור את הכחשתם ולהוכיח במידה מספקת במשפט אזרחי כי אמנם ידם היתה במעל. סיכומה של נקודה זו: התובעת לא הוכיחה את תביעתה בכל הקשור לפגיעה ברכבה. אין בידי לקבוע ממצאים פוזיטיביים לכאן או לכאן, והתביעה נדחית מחמת חוסר הוכחה.בהעדר הוכחה לביצועה של עוולה, ממילא אין מקום לפיצוי בגין עוגמת נפש - והתביעה בראש נזק זה נדחית גם כן.
